ב"ה

ארץ ישראל

התשתית לקיומנו היא הרמה הגבוהה ביותר של הענווה. לדאבוננו, יש בלבול בין ענווה לבין השפלה עצמית. הילכך חיים אנו בעולם בו החומר מגיב בצורה דומה, ללא הבחנה, כמעט לכל אדם. כך נוצר מקום לבואן של כל מיני זוועות.

היקום החומרי לא נועד לשמש כמשרתת – לפקודתם ולניצולם של אי-מי או של הכלל – ללא הבחנה, בחוסר כבוד, בלי הכרה וכנתון מובן מאליו. יש להתייחס למציאות החומרית כמו אל גבירה (מלכה-אם).

עלינו למסור ליקום בדיוק את אותן העצות כמו לבנותינו האהובות, וכן גם לבנינו:

לא להגיב כלפי אדם אם אין הוא אוהב אותך.

לא להניח לכל אחד לגעת בך.

לא לתת מעצמך בלי הבחנה לנמנעים מלכבד ולהעריך אותך.

לא לפול לזרועות המקדישים לך הכי פחות תשומת לב.

לתת מעצמך, כרצונך, לאוהבים ומעריכים אותך ולציין את אבני החן והיופי הטמונים בך.

נתאר בדמיוננו עולם בו היקום מסרב להגיב כלפי מי שלא התייחס אליו באהבה ובכבוד מירביים. נתאר בדמיוננו, למשל, כי המתכות לא יניחו באותה מדה לעשות מהן תכשיטים כמו אזיקים; והאבן לא תניח באותה מדה לבנות ממנה בתי מגורים כמו בתי כלא.

נתאר בדמיוננו שהחומריות לא תתממש אלא עבור מי שהושיטו אליה יד אוהבת והתייחסו אליה בכבוד ובהכרת טובה. השמים הם בררניים מאד בעניין כל המורשה לגעת בהם. כך גם על הקרקע לנהוג.

מציאות זאת איננה רק אפשרות; במצב כזה אנו אמורים לחיות. זאת מציאות הנקראת ארץ ישראל בתורה. ארץ ישראל איננה אתר גיאוגרפי, ודאי אין היא ישות פוליטית – אותה ניתן לכבוש ולהביס בכוח הנשק. היא מצב קיומי שיתגלה בהשיגנו את רמת הענווה הנדרשת, בהּ יודעים אנו כי הבריאה תתממש עבורנו אפילו אם ננצל אותה, אפילו אם נזלזל בה, אפילו אם נתייחס אליה כנתון מובן מאליו – ובכל זאת אנחנו מתייחסים כלפיה ביראה של קדושה.