ענקי התורה אינם הופכים לאנשי סמכות דתית נודעים ורבי-כח

חשבתי איך לנסח את הדבר משום החשש לאמר זאת. הבנתי: אם אני חוששת לאמר זאת, מחובתי לעשות כך.

ענקי התורה אינם הופכים לאנשי סמכות דתית נודעים ורבי-כח. אין להם כל רצון או

צורך בכח. אם לא עלה בידם להשפיע בזכות חכמתם ומעשיהם בלבד, אין הם פונים אל אכיפת סמכותם.

לאף אחד מבין לומדי התורה ואוהביה אין כל חפץ להיות מנהיג רבני, לגבות שכר תמורת למודם, לצבור קהל של תומכים ולהקרא במגוון תארים מרקיעים. לבטח אין להם שום חפץ לשלוט בהמון עבדים חנפנים וחסרי דעת ההולכים אחריהם לכל מקום ולהיות תלויים לחלוטין בהמון זה בכל ענין – קטן וגדול.

אם הנך ירא מפני סמכותו של רב כלשהו, היה סמוך ובטוח כי הוא רשע. אם יהודי הוא כה רחוק מא-להי ישראל עד כדי שמוש בתורה כקרדום לחפור בו, אדם זה הוא גלגול מרושע. על כזה אומרים: אין לו א-להים. עבור יהודי – זאת התגלמות הרשע.

מעולם לא נכשל יהודי בלמוד התורה בגלל סרובו להמנות על עדת המשועבדים לרב פלוני. אדרבא: רק כאשר נפנה אל ה' בענווה ונאמר, "אני מודע לחולשותי. אפשר להטעות אותי. אני מכיר בהיותי בעל גאוה [=האגו]. ידועות לי שגיאותי ואני עלול להשלות את עצמי. מסיבות אלה בדיוק איני בוטח בשִׂכלי לדעת איזהו מורה אמיתי. רק בך אבטח להנחותני בדרך," – אזי נהיה מונהגים אל המקור.

אם כח השיפוט שלך כה חלש עד כי אתה חושש מאשליות בלימוד התורה בעצמך, איך תוכל לבטוח באותו כח שיפוט כדי לדעת איזה מורה הנו ראוי לשמו (כי "כולם אומרים" מה גדול הוא, ומפחידים אותך: תן לו כבוד, פן יקרו לך דברים נוראים)?

אם תדרוש בעצתו של יהודי ירא שמים אמיתי, הוא יענה: בוא נשב ונשוחח בעניין זה; אני אשתף אותך ביתרונות הלימוד שלי, אתה תשתף אותי באלו שלך וננסה להגיע יחד להבנה מעמיקה.

יחד היא מילת התִּפעול ביהדות של אמת. החכמים יודעים כי כל חכמה בתורה היא חכמה קיבוצית; הם יודעים כי כל אדם הנו שותף בחכמה זאת על פי זכויותיו.

גדולי התורה האמיתיים מזהים את קיומו של נזקק למסר שלהם ויודעים ש-ה' ידאג להעברת המסר לאדם הנכון. התהילה, כ-"רע הכרחי", אינה נחוצה להם כדי להפיץ את דבר התורה.

יהודי המוכן להשתמש בתורה בזלזול, העשוי להעמיד פני מתפלל בעודנו מתכנן תחבולות, הנושא את שם ה' לשוא – הוא איננו ירא א-להים וּודאי איננו אוהב א-להים. כלומר: יהודי זה הוא התגלמות-הרשע.